אוק' 25 2009
איך הפכתי לאוהדת (fan) של אושוויץ בפייסבוק
קודם כל וידוי – כל מי שמכיר אותי יודע את דעתי המוצקה – הסטייקים מפרות קדושות טעימים יותר.
אבל הפעם – ממש לא. לא מדובר בהומור שחור סביב נושא שהוא כמעט טאבו.
מוזיאון מחנה ההשמדה אושוויץ פתח עמוד בפייסבוק.
ואני? אכן – הצטרפתי. אני חייבת להודות שללחוץ על כפתור become a fan בהקשר של אושוויץ זה לא פשוט.
ניהלתי עם עצמי חד שיח די אינטנסיבי:
הרי לא מדובר במועדון ידידי אושוויץ, אלא עוד ערוץ להפצת מידע ע"י מוזיאון אושוויץ.
בואי לא ניתממם – המוזיאון ממוקם באושוויץ. המחנה.
אבל אושוויץ הפך למוזיאוני לחלוטין. תחושה של יד ושם בפולין. כדי לחוות אוטנטיות צריך להגיע למיידנק.
את בורחת מהנקודה. תתמקדי.
התמקדתי והחלטתי – אני לוחצת על הכפתור. טוב. אני לא חברה של אושוויץ בפייסבוק, אלא אוהדת (fan).
ההצטרפות שלי נובעת מהעניין – איך עושים שימוש מושכל בערוץ של מדיה חברתית כשאתה ארגון שעוסק בזכר השואה. אילו חומרים מועלים? איך מגיבים לפרובוקציות? איך שומרים על מכובדות? אילו דיונים מתפתחים? האם הערוץ יעלה את המודעות לזכר השואה בקרב קהלים חדשים? האם יחשוף כאלו שלא היו נחשפים בדרך אחרת?
קראתי את הביקורת הלא אוהדת של גל מור ב – ynet. ואני ממש לא מסכימה.
לומר שאני מהיום אוהדת של אושוויץ בפייסבוק זו כותרת ומטרתה למשוך קוראים. בפועל – אני אוהדת של מפעל הזיכרון. ומפעל זה – מן הראוי שימשך. דרך לגיטימית לדאוג לכך ולהגיע להרבה יותר אנשים – היא דרך המדיה החברתית. מי שיכנס לאתר של מוזיאון אושוויץ יראה שמדובר באתר המתעדכן בתדירות גבוהה ומפעיליו מכירים את רשת האינטרנט ומבינים את יכולותיה. נראה נכון והגיוני לצאת מגבולות האתר ולעשות שימוש בכלי אינטרנט עדכניים כגון מדיה חברתית.
אני בטוחה שהנהלת המוזיאון התחבטה בסוגיה האם לפתוח דף בפייסבוק. זו החלטה ניהולית לא פשוטה. משמח אותי לדעת שבראש מוזיאון כה חשוב עומדים אנשים עם חזון, אומץ והבנת של הקידמה, גם אם היא לא פשוטה.
יתכן וההשראה לעמוד בפייסבוק באה מהערוץ של יד ושם ביוטיוב. ביוטיוב עושים מנוי לערוץ ולא הופכים לאוהדים. אך אפשר לדרג סרטים (כן – גם סרטי שואה וזיכרון השואה) ואף להוסיף אותם ל – playlist.
אסור לשגות ולחשוב שהטרמינלוגיה של עולם המדיה החברתית (דירוג, שיתוף, פייסבוק, יוטיוב) או המגוון הרחב שלה (יוטיוב מארחת סרטי סקס וגם סרטי שואה ואילו בפייסבוק יש אוהדים למועדון כדורגל וגם למוזיאון שואה) מפחיתים מעוצמת המסר או פחות מכובדים.
כפי שלעסקים אסור להתעלם מהמדיה החברתית, כך גם לאלו שחרטו על דגלם "לזכור ולא לשכוח".
כהרגלך רהוטה, מדויקת ולא פחות מעניינת. באמת מאוד חשוב לשים את הדגש במקום הנכון… כי במקרה הזה האמצעים מקדשים את המטרה.. ואם היום כדי להדהד ביתר שאת בחברה צריך להשתמש במדיה החברתית, האלקטרונית , האינטרנטית וכל מדיה אחרת אז זה מה שצריך לעשות כי.. אם אתה לא שם אתה לא קיים, וזה מה שמחזיר אותי לסייפא שלך – "לזכור ולא לשכוח".
מיכל – אני שמחה שאת מתחברת לדעה שלי – בתור אחת שלא שוחה בשלולית האינטרנטית… ותודה
ראשית ברור לי שהסטייקים שאת אוכלת טעימים יותר מכיוון שהם מובחרים יותר.
לחלוטין מסכים עם דעתיך, שלא בהכרח רווחת, שכל מה שגרמני ישר מצטייר כתוצר ישיר של השואה או נספחיו.
אני חושב שעצם עליית הדיון במסגרת הרשת הוא מענה נוסף למכחישי שואה על קיומה.
נתקלתי בפוסט הזה באיחור. אני מסכים שחשוב להנציח את הזיכרון באמצעות נוכחות במקום בו אנשים צעירים קוראים ומגיבים. עם זאת, במדיה חברתית היום אין דרך להבדיל בין קודש לחול, בין זיכרון לזוטות של יום יום, וכאשר הקל והכבד מוגשים באותו אופן, ההשטחה הזו עלולה לפגוע בעיקר. זו הייתה עיקר הביקורת שלי על המהלך.
גל, אני חושבת שאסור ליצור בידול בין זיכרון לזוטות היום יום (לא רק ברשת חברתית).
את הזיכרון אנחנו מקדשים פעם בשנה במובדל מכל דבר אחר (וטוב שכך), אך צריך לראות איך מצליחים לשמר אותו גם במארג החיים.
אני עוקבת בעניין אחרי העמוד הזה של מוזיאון אושוויץ – יש להם למעלה מ – 31 אלף אוהדים. אני רואה את התגובות של הצעירים יותר – נראה לי שבשטף הסטרימינג המאוד שטחי שהם חשופים אליו – הם פתוחים גם לדיונים אחרים.