ספט' 30 2009
חוויות ליל אמש (לא מה שאתם חושבים)
אם יבש מעיין רעיונותיכם וכבר חודש לא כתבתם פוסט – תלוו מישהו לחדר מיון, תבלו כמה שעות בצפייה – זה כבר יחזור אליכם.
המיון בתל השומר די מפואר ומרווח. צד ימין – טיפול בשוכבים ושמאל – בהולכים. יותר עדיף שמאל. וגם עדיף קצת לחכות – הדחופים מקבלים עדיפות. לפעמים לא צריך להיות ראשונים (תנסו לאמר את זה לאנשים תחרותיים כמוני…).
רוב העם שלנו מעדיף להגיע בקבוצות. סוג של בילוי משפחתי דביק. ארבעה במחיר אחד – יש את החולה ויש את אלו שתיכף יתפסו פה משהו. לקבוצתיים יש מספר מאפיינים שהבולט בהם הוא הפיקניק. המקום הכי נחשב בלובי ההמתנה הוא זה שהכי קרוב למכונות המזון והשתיה. ארטיקים, חטיפים מלוחים, משקאות תוססים, צ'יפס חם, סנדביצ'ים – הסדר ממש לא משנה. לדעתי המכונות האלו הן סוג של קונספירציה – ביטחון תעסוקתי לבית חולים שלם, עם כמות שומני הטראנס שכל מנה שם מכילה.
יש את המבינים – הם מגיעים עם האבחנה מהבית, הם גם מודעים למידת הדחיפות. כל מה שנותר עכשיו זה להתווכח עם הצוות (מי בנימוס ומי פחות).
יש את אלו שבטוחים שהם עומדים למות. העובדה שהפנו אותם לטיפול בהולכים ולא בשוכבים – לא מצליחה להרגיע אותם. גם המבטים הטראגיים של הקבוצה המלווה לא ממש עוזרים.
בינתיים נשפך משהו רטוב במעבר. לא ממהרים לנקות. כנראה שבאורטופדית שקט מידי הלילה… (ביטחון תעסוקתי כבר אמרתי?).
באגף השינוע כבר לא עושים ספורט. יש להם מין סגווי שמחובר לאחורי האלונקה. יותר מהיר ויותר כייף. (לנוסטלגיים שביניכם – לא לדאוג – יש מלאי מספיק של אלונקות ישנות וחורקות).
הכי מלחיץ – אלו שבאו כי הם לא מרגישים טוב ואחרי בדיקת דם יוצאת האחות ומצמידה להם מסנן חיידקים לאזור הפה והאף. השפעת המפורסמת. לא יודעת אם מגיפה, אבל בהחלט מספרים מרשימים.
הכי מרתקים – אלו שמגיעים עם ליווי משטרתי ואזיקים.
הכי קשים – אלו שנכנסים הולכים ויוצאים שוכבים.
ולמה בכלל הגענו למיון? לאיש שאיתי גם נתפס הגב וגם עלה הלחץ דם לרמות מרשימות. הרופא ההיסטרי שלו החליט שהטיפול המומלץ הוא חדר מיון.
אז איך מרגיש הגבר גבר? בואו ננסה כמה תבחינים:
- מי נהג לבית החולים ובחזרה? הוא – זה שכואב לו הגב כשהוא יושב ממש זקוף באוטו (גם לפנמיניסטים הגדולים יש את הגבולות שלהם, מסתבר)
- מי מילא דלק בדרך חזרה? אני (לזכותו של תפוס הגב יאמר שהוא עשה מאמצים כנים לצאת מהרכב כדי לעסוק במלאכה גברית זו, ולאחר מספר דקות הוא נכנע ואיפשר לי את הזכות הגדולה)
- ואיך הוא התנהג במיון? נראה הכי פחות חולה והכי פחות סובל מכולם. בעיקר התלוצץ עם רופאיו. (לדעתי היה עיכוב של שעה בשיחרור שלו, פשוט כי היה להם נחמד איתו)
גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בגרסת וורד של הטלפון הסלולרי – תוך כדי חיכיון, עמידה והתבוננות סקרנית.
רק בריאות.
כמה שביר אדם.
בית חולים הוא אחד המקומות המדכאים שיש. לעומת זאת פרופורציות הוא נותן גם נותן.
רפואה שלמה ומהירה!
אוי, חוייה מהסוג שלא רוצים לחוות.
יצא לי ללות שלושה אנשים שונים בשנה האחרונה למיון, חוויה לא מהנה במיוחד, למרות שהיה בזה מן הבידוק, בהתבוננות מסביב, כפי שתיארת.
רפואה שלמה לש', וד"ש חם.
גדול!
מזל שהם לא "סחבו" אתכם כל הלילה רק כדי להנות….
לי אף פעם לא יצא לראות אזיקים במיון,
חבל שלא סיפרת על הערסים שמצויים בכל פינה, ורק בשביל לצפות מהם מהצד שווה להישאר….
יופי, באמת מצחיק מאוד. הגופה עוד לא התקררה ואת כבר רצה לעיתונות.
אין ספק שאם היינו נשארים במיון עוד קצת היו מגרשים אותנו בבושת פנים. כנראה שגם להם יש גבולות והם או מאשפזים או משחררים.
בפרק הבא – שחר חוזר אל הרופא המפנה (רופא המשפחה) עם סיכום הביקור במיון וסוגים שונים של הבעות תימהון על פני הרופא.
ובהמשך -על מכון הלב על שם אולגה ולבייב לב. משחק מילים של קופירייטר שיכור או גאון ?
עוד דקה נשוב.
ש.
עצומה חדשה!
"ייפתח לשחר בלוג בהקדם"
בלוגרי העולם התאחדו סביב קריאה נרגשת זאת…
אבא – אתה אמרת בעצמך שאנחנו עיתונאיות חוקרות ושכל מילה שנאמרת ראויה ואף צריכה להיכנס לבלוג!
אמא – בשבילי תמיד תהיי הרמטכ"ל ומעכשיו, סביר להניח שגם המתדלקת הראשית של הבית (?), לפחות עד שכאב הגב יעבור.
והאחות רעיה מתבקשת להגיע אלינו הביתה, אני חייבת להכיר אותה.
סיקור מרשים מאוד.
שחר – בהחלט התעללות בגופה
סיגלית – פספסת את אלה המפונים מתאונות הדרכים (הקשות). אלה תמיד נכנסים ראשונים גם אם חיכית כבר שעה בתור.
טוב שנגמר ככה. בכל מקרה, עשה לך רק טוב לכתיבה. ואגב, איתן, בית חולים הוא לא מקום מדכא כל כך יצא לי לראות אנשים נכנסים לא רק ל"שוכבים" אלא לממש-ממש שוכבים ויוצאים על הרגליים. בסה"כ בית חולים הוא מקום שבו עושים ניסים ונפלאות.
ובכן – נפל דבר בישראל ואצל קהילת משתמשי המחשבים בפרט.
לאחר אינספור שיחות, ישיבות ארוכות, דיונים ללא סוף וראש לשכה העשויה ללא חת, החלטתי לחושב על אפשרות אולי לפתוח בלוג וגם זה זמני לחודשיים.
העניין הוא שאין ממש מקום שמזמין אותי לפתוח בו בולגי אלא עלי לשלוח טפסים, למלא שאלונים, להגיש תצהירים ולעמוד בפני ועדות מיון שונות אשר בהם יושבים אנשים מן היישוב אך ישוב בפריפריה כאשר מספר הכביש שלידם מתחיל בספרה 7 ובו 4 ספרות. בקיצור – לא מרכז הארץ והקונצנזוס.
ניסיתי לתפוס את המנהל של האינטרנט ואמרו כי יחזור רק לאחר החגים (בחופשה משפחתית בוורונה – טיסות צ'רטר, אם שאלתם).
וחוץ מזה על מה כבר יש לכתוב ? מסביבי עיתונאים לרוב ומובילי דעה בתחום התקשורת. כל אחת עם תחום התמחות משלה והכיסוי התקשורתי מגיע לכ 84% מציבור המדינה (סקר נילסן האחרון). ואפרופו נילסן – האם יש קשר בין נילסן זה ובין נליס הולגרסון אשר בכח זרועו השתלט על להקת אווזים תמימה, הפך למנהיגם ויצא לשדוד שיירות גמלים במדבריות הסהרה ? נילס, שמילס – לא חשוב עכשיו זה.
אז הגשתי, מילאתי, חתמתי, הופעתי, עמדתי וישבתי מול עשרות אנשים ועכשיו מחכים לתוצאות.
ובכלל בשביל מה צריך בלוג ?
האם למישי בלוג השוקולטייר מטבעון (לינק ל http://www.mishi.co.il ואם הייתי יודע איך מוסיפים לינק זה ישר בטקסט הייתי מכניסו כבר), אז האם למישי בלוג יש בלוג ?
שבת שלום.
תודות לאיחולי הרפואה.
איתן ורן – מעניין שבאותו הערב אני התנדנדתי בין המדכא לנותן תקווה – פשוט רואים מכל הסוגים ובנוסף התחושה תלויית ה – state of mind של אותו הרגע ומצבור החוויות האישיות.
מיכאל – אני רוצה שצברת שעות מיון השנה – מקווה שבזה סיימת. לא בטוחה שאם יהיו לי פעמים הבאות – אני אהיה כל כך cool…
שלומי – זה שהפרידו בין מיון הולכים למיון שוכבים מנע ממני את המפגש עם הקשים באמת – הם רק עברו ליד.
איתן – תראה מה עשית לשחר – הוא התחיל לכתוב בלוג בתוך תגובות של פוסטים של אחרים…
שחר לא יפה לכתוב פוסטים בבלוגים של אחרים, מי לימד אותך נימוסים מי?
)
למה בלוג? זה כמו לשאול למה לדבר?… (טוב כמעט אותו הדבר
ובתכלס יש לי קשרים עם האחראי על האינטרנט, אז תמורת סכום סמלי (פוסט שווה אחת ל…) אני דואג לך לבלוג דנדש בלי ניירת ובלי קשקושים עם קהילה תומכת שתשאל את עצמה מי עשה לנו את זה ואיפה הוא גר…
so just say the word