יולי 16 2009
יום קשה עבר על ירושלים. יום מפחיד עבר עלי.
מה בסה"כ רציתי בסיומו של יום? לצאת מהעבודה, להמשיך לסיור שקבענו בעיר העתיקה עם היועצים שהגיעו מאנגליה ומשם לארוחת ערב בתאנים. עוד יום.
מהרחבה שלפני שער היציאה ממשרד החינוך, כבר ניתן היה להבחין בעשן מיתמר ולשמוע צעקות.
עוד פעם – התפרעות של חרדים. בשניה שבה יצאתי מהשער – התחילו לזרוק אבנים. השומר הציע שנחזור פנימה, כדי לא להיפגע. הוא הודיע לקצין הביטחון שמיידים אבנים וקיבל הנחיה לנעול את השערים.
עמדתי שם, מנסה להחליט אם לצאת מהשער האחורי או לחזור לבנין. משהו התכווץ לי בתוך הגוף. פתאום הבנתי שאני פשוט מפחדת.
אני מסתובבת כבר הרבה שנים בירושלים. בתקופה הקשה של הפיגועים, הלכתי למרכז העיר, ישבתי בבתי קפה. היה ריק. לפעמים לא נעים. אוירה לא פשוטה. פחד כזה לא חוויתי.
מנגד, עמדו שוטרים, מוגנים למדי. הם לא זזו ממקומם. נראה כי קיבלו הנחיה לא להגיב. נזרקו עליהם אבנים וצעקו לעברם "נאצים". למיטב ידיעתי קסדה לא מגנה בפני עלבון.
ואני? ככל שהתרחקתי מהמקום – הפחד פינה את מקומו לכעס. הרבה דברים נרמסו פה בגסות – החוק, זכותי הבסיסית לצאת מהעבודה ולעבור ברחוב בשלום.
הפגנת חרדים ברחוב שבטי ישראל בירושלים
והשוטרים עומדים בלי להגיב וחוטפים אבנים
ההתפרעות נמשכת. זורקים אבנים. ילדים עומדים על המרפסות וקוראים לנו נאצים. עצוב
עצוב עצוב
אבל אני לא אתן לקומץ קטן להסתיר לי את הרוב הגדול, השותק והמדהים שחי פה ממש, ליד, מקיף מכל הכיוונים את הקומץ שעומד ומבעיר עצמו לדעת מתחת לפנס.
לצערי זה לא קומץ קטן. הכל מתוכנן ומאורגן בכל דרגות האחריות בחברה. הם פשוט עובדים במשמרות במסגרת מלחמה מתוכננת וארוכה.
אני חייב לציין שאם זה היה במוסקבה אז לא היו רואים אותם יותר ברחובות.
איזו סמליות רעה. כל האירועים הללו דווקא בזמן הקרוי "שלושת השבועות", ימים שמסמלים היסטורית את חורבן הבית ושריפת בית המקדש בגלל שנאת חינם.
איתן, מפריע לי שהרוב הגדול לא יוצא נגד אותו קומץ. דבר אחד הם שכחו מזמן – דרך ארץ קדמה לתורה
גם לי זה מפריע.
שבת שלום!
לא משנה מי הם, איך קוראים להם ומה השקפת עולמם, הם פורעי חוק ואל פורעי חוק צריך להתנהג בהתאם. אפס סובלנות ואפס טולרנטיות. יש דרך להביע דעות וזה לא כך. לא נפסיק את התופעה הזו כעת, יהיה הרבה יותר גרוע בעתיד. יש דין ויש דיין, גם הם צרכים ללמוד זאת ואפילו אם זה ייקח זמן, אסור לוותר. הדמוקרטיה בסכנה.
כמו שנאמר על הרשע בהגדה של פסח – לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר.
מה שאותי הכי מקומם בפרשה הזו, לבד מהאלימות הפיזית המטורפת של חבר'ה שלא יודעים לאן לנתב את האנרגיות שלהם, היא הפגיעה ברופאים ובצוות הדסה. לדעתי יש לקבל בחום את ההחרמה שלהם. שילכו לקבל טיפול בביקור חולים. וכן, שיפנו לעצמם את הזבל (מה זה הוויץ הזה לשרוף פחים? מהיכן זה מגיע?)
האם שוב פוקדים את ירושליים ימי שנאת חינם?
האם כך מתחילות מלחמות?
אני תוהה על כל אלו ששומרים מצות אבל תשעה באב .
כן, סמדר, פוקדים את ירושלים ימים קשים מאוד. הלכתי היום מהחניה למשרד החינוך – מעבר להררי הזבל והסרחון הקשה – היתה תחושה מאוד כבדה באויר.
טליה – אני מסכימה מאוד – הם בוחרים בדרכים שאינן לגיטימיות להבאת מחאה ואסור להיות טולרנטיים כלפי הדרך האלימה שלהם.
רן – מה שמפריע לי בפינוי עצמי של הזבל – ברור לי שהם לא יפנו. ולראיה – הזבל שקיבל את פנינו הבוקר – http://twitpic.com/avciu