Web Too

הנושאים שאני מעלה בפרויקט שלי , הם לכאורה תיאורטיים. בפועל – הם מבוססים על ניסיון רב שנים. כל סוגיה שאני מעלה – התמודדתי עימה בזמנים שונים ובמקומות שונים, למדתי ממנה, הסקתי ממנה, תחקרתי אותה, שכללתי אותה, היא חלק מהמנהלת שאני והיא חלק מהידע שאני אורזת בפרויקט שלי.

אתמול התחלתי את העיסוק בסוגיית המנהל שעומד בחזית. ולא ידעתי עד כמה הסוגיה הזו תהיה רלוונטית עבורי כבר היום.

ברמה העקרונית, כמנהלים, אנחנו כל הזמן בחזית. יש ימים בהם מרגישים את זה יותר ויש כאלו שפחות. ויש את הימים הקשים באמת. כאלו שבסופם נשאלת השאלה – אני באמת צריכה את זה?

לי התשובה מאוד ברורה. אני מוכנה לשלם את המחיר. העובדים שלי שווים את זה שאני אהיה שם ועבורם. הנושאים שאני אחראית עליהם חשובים ואני לא מוותרת עליהם גם כשקשה.

שאלתי הבוקר מתי החזית הופכת לעימות ואפילו למלחמה.
קיבלתי תשובות שונות – להתעמת, להמנע, אין ברירה, תלוי…
ברמה האישית – אני לא אוהבת עימותים. אני מעדיפה סגנון עבודה הרמוני ואני אכתוב על כך בהמשך. א-ב-ל – כשצריך – אני יודעת להתעמת. אני בוחרת לעצמי את המלחמות שלי. יש מעט מאוד דברים ששווים מלחמה בעיני. לרוב אפשר להשיג את אותם הדברים בדרך נעימה יותר, גם אם היא אסרטיבית. לפעמים העימות נכפה מבחוץ. החזית מתחממת במהירות שיא. אין ברירה – אלא להגיב. להיות חלק מזה. או שלא.

היום נגררתי לתוך מצב מורכב, נפיץ ומעל לכל – מעצבן. קיבלתי החלטה – אני מציגה עמדה כוחנית ונחרצת, אבל לא נגררת פנימה. בפרספקטיבה של זמן – זו החלטה נכונה. כרגע – אני נושכת שפתיים, מזכירה לעצמי שהדברים הם לא אישיים.

הדברים הם לא אישיים – נקודה מאוד חשובה. הדברים שקורים לנו במשך יום עבודה, בפגישות עסקיות, קשורים לתפקיד שלנו ולא אלינו אישית. כולנו אנשים, האישיות שלנו משפיעה על הרבה מאוד דברים, אך הסיטואציות העסקיות הן לא אישיות.
הדוגמא הקיצונית ביותר לזה היא איבה אישית או נאמנות אישית. יריבות עסקית היא דבר נפוץ. ברגע שהיריבות הזו הופכת לאישית – היא משפיעה באופן לא רציונאלי על קבלת ההחלטות והופכת לגורם מכשיל. ובקצה השני של אותו הרצף – נאמנות אישית. מנהל יכול ליצור קשרים אישיים מאוד טובים עם העובדים שלו, אך צריך להיות ברור שהנאמנות שלהם היא לארגון ואליו, כמנהל בארגון. אם מנהל עוזב והארגון חווה אפקט דומינו של עזיבות בעקבותיו – הוא לא היה מנהיג טוב (הוא היה אשף ביצירת נאמנות אישית).

התודעה המאוד חזקה שהדברים הם לא אישיים, היא זו שמאפשרת למנהל לקבל החלטות נכונות, במיוחד ברגעי סערה.

ואין לי אלא לסיים במשפט של Faye Wattleton -
The only safe ship in a storm is leadership.

כמו שכתבתי אני עובדת על פרויקט בנושא ניהול והובלת שינוי.
לצורך העבודה ריכזתי נושאים, שאלות ותשובות (108 במספר). התשובות ברובן מאוד קצרות ועכשיו אני מתחילה להעמיק בהן.

כדי להעמיק בתשובות צריך לחקור. ואין כמו רחבי הרשת כדי להגיע למיטב המקורות בזמן סביר.
כמו כולם, אני משוטטת, מחפשת, דבר מוביל לדבר ואני מוצאת את עצמי עם עשרות טאבים פתוחים של תוכן. חלקו רלוונטי כבר בשלב הזה ואת רובו אני רוצה לשמור לשלבים מאוחרים יותר של המחקר.

אין כמו delicious כדי לארגן את שפע המידע הזה. השאלות שלי מתוייגות. את החומר שאני מוצאת אני מתייגת ב – delicious באותו התיוג ומוסיפה עליו. כל קישור שרלוונטי לפרויקט מתוייג בראש ובראשונה בתג 108 שמשייך אותו באופן כללי לפרויקט. התג הזה הוא בעל משמעות מקומית ובשלב זה תהיה לו משמעות חברתית יחסית מוגבלת (אם עופר ברייר יאמץ את מתודולוגיית התיוג הזו, 108 יהפוך למשהו שכל תלמידיו יוכלו לחלוק ביניהם).
אח"כ נוספים תגים אחרים, רלוונטיים לפרויקט (ניהול, שינוי). לתגים אלו יש משמעות חברתית וכאן מתחיל הכייף הגדול. מחד כייף לגלות מקורות שאני הראשונה שתייגתי אותם. מאידך מעניין לראות מי הם עשרת האנשים שמתעניינים גם הם ב Mary Parker Follett ולאן הקישורים שלהם יכולים להוביל אותי.

כלי חשוב נוסף, הוא טוויטר. טוויטים שאני כותבת וקשורים לנושא הפרויקט, מקבלים hashtag, #stLead, שבשלב זה מאפשר לי לקבל את כל הטוויטים הרלוונטיים בלחיצת כפתור. בשלב מאוחר יותר – אני מצפה שהוא יהפוך לשימושי גם עבור אחרים. שימוש אפשרי, לדוגמא, הוא לקבל את עדכוני ה – RSS שרלוונטיים לנושא הפרויקט שלי.

בינתיים לא הצלחתי למצוא שיטה לשמור את כל התגובות – הן מאוד מעניינות וישפיעו על הרבה על העבודה שאני עושה. חלקן בטוויטר, אחרות בפייסבוק, יש גם במייל ואפילו במסדרון במשרד. בצר לי, אני עושה שימוש באקסל, עבור ריכוז התגובות. אני אחשוב על שיטה שבה אוכל לרכז אותן, תוך כדי שיתופן עם העולם ואינטגרציה בינן לבין ה – social bookmarking וה – twitter hashtag.

אני מזמינה אתכם לעקוב אחרי סדרת פוסטים בנושא ניהול שאני מתכוונת לפרסם.

הרעיון לסדרת הפוסטים האלו נולד בקורס של עופר ברייר. על הקורס אני ארחיב בפוסט נפרד וכן הסבר לסיבה שלצד התגיות המובנות, כל פוסט בנושא יתוייג גם בתגית "108".

אז איפה מתחילים בנושא הניהול? תהיתי אם יש לי ציטוט מעניין – משהו שממנו אפשר להתחיל ובעוגנים מסויימים גם לחזור אליו.

מסתבר שבשעה כזו אני פחות יצירתית. ניסיתי את גוגל וחיפשתי "ניהול". הדף הראשון הניב תוצאות משמימות, כולל ערך דל מאוד בויקיפדיה. עברתי לאנגלית. "management". באופן מפתיע, גם באנגלית, התוצאה הראשונה מפנה לויקיפדיה.
מתחיל להיות חם. הערך נפתח במשפט הבא:
"Management in all business and human organization activity is simply the act of getting people together to accomplish desired goals and objectives"
Simply the act???
פשוט?
ממש לא!

ובכן – מורכב להגדיר ניהול. מורכב ומאתגר לנהל.

בהמשך הערך יש הגדרה של ניהול על פי Mary Parker Follett, שהתייחסה בהרחבה למימד האנושי וכן לדיסיפלינות משיקות אחרות. הגדרתה לניהול:
"the art of getting things done through people".  השימוש במילים אומנות ואנשים – אינו מקרי. היא מוסיפה ומתארת את הניהול כפילוסופיה.

החיבור שלי לתיאוריות של Mary Parker Follett אינו מקרי. היא מתייחסת לניהול באופן המורכב והר מימדי הראוי.

במסגרת הרב מימדיות והמורכבות הזו אני מתכוונת להתייחס בפוסטים הבאים לנושאים כמו: גמישות מחשבתית, עוצמה, מקצוענות, ציור העתיד, סימון מטרה, חדשנות, אתגר, הזדמנות, יצירתיות…

קצת על עצמי, בהקשר של ניהול: אני אוהבת לנהל, אני אוהבת אנשים, אני אוהבת שינויים.
מה אני אוהבת בכל אחד מאלו ואיך הכל מתחבר? הכל יתברר בהמשך.

המיזמים של הדפסת עיתונים שמקור התוכן שלהם בתוכן אינטרנטי, מסרבים לוותר.

אחד הבולטים שבהם, The Printed Blog, סגר לאחרונה את שעריו.
כשכתבתי עליו בעבר, יצאתי מהנחה שיש מקום גם לכיוון הזה של תוכן – המקור באינטרנט, הופך לעיתון מודפס (בעוד שרוב העיתונות שאנו מכירים היום, באה במקור מהעיתון המודפס המסורתי שמציג את תכניו גם באינטרנט).

קשה לי לחשוב על הפורמט המודפס כעל עולם הולך ונעלם. סגירתו של TPB עוררה בי מחשבות שאולי הצעירים צודקים…
היום גיליתי מייזם דומה חדש. בריטי. The Blog Paper.
השיטה – יש פורטל בו ניתן להעלות מאמרים, הערות (notes), תמונות וכן ליזום ולהשתתף בדיונים. החברים יכולים לדרג ולפי הדירוג מחליטים מי יודפס.
אולי בבריטניה השמרנית פורמט כזה יצליח יותר. אני מתחילה לעקוב אחריהם בטוויטר. מעניין אם יש מיזמים דומים והאם זה ישרוד.

אנשים רבים שאני מכירה משקיעים הרבה(!) מאוד זמן בבניית וטיפוח הנוכחות שלהם ברשת. לי יש בעיקר רגשות אשם על כך שיכולתי הרבה יותר, אך אני לא מספיקה (למרות שלדעת חברי הלא מקוונים – אני מאוד שם). האמת, כהרגלה, נמצאת היכן שהוא באמצע.

האם כל אלו שמשקיעים את מיטב זמנם ביצירת הנוכחות הזו בכלי המדיה החברתית בוחנים האם מידת ההשקה מוצדקת, כפי שבוחנים כל השקעה – מה החזר ההשקעה (ROI)?
בדרך כלל – ממש לא. כולם שם ונראה כי זה הדבר הנכון.

נכון? בטוח. כמה צריך להשקיע? ממש לא ברור.

טען היום עופר ברייר, במהלך שיעור שעסק במיתוג, כי ההשקעה צריכה להתפזר באופן הבא: 20% נוכחות ברשת ו – 80% בניית קשרים (ולא מדובר בבקשת חברות ב – facebook) בעולם הלא וירטואלי.

אני מסתובבת עם תחושה שהוא נתן הערכת חסר לנוכחות ברשת ולכן ניסיתי לחפש מקורות שעוסקים בהחזר השקעה על מדיה חברתית, כך שאוכל לבסס את הפוסט הזה על עובדות ולא על תחושות.

רציתי להתמקד בבדיקת החזר ההשקעה במדיה חברתית של אנשים המשקיעים בנוכחות ברשת ולא של עסקים.
המידע שהצלחתי למצוא היה דל מאוד ונוגע בעיקר לעסקים.

Jason Falls טוען כי אין כל דרך למדוד החזר השקעה על מדיה חברתית. וכמוהו נשמעות טענות רבות ברשת.
דעה זו מעידה על חוסר בשלות בנושא.
אנשים ועסקים שמשקיעים במדיה חברתית חייבים לדעת מה יוצא להם מזה, אחרת ההשקעה האיכותית תלך ותקטן.
יש היום נסיונות להגדיר מדידת ROI במדיה חברתית. נסיונות אלו כבר לוקחים בחשבון שעסקים המחפשים החזר השקעה מדברים במונחים של כסף ולא במונחים יחסיים (יותר קוראים בבלוג שלי / יותר עוקבים אחרי בטוויטר).

אני מקווה מאוד שהשנה הנוכחית תהיה שנת מפנה ביחס הרציני למדיה החברתית.
דרך מצויינת לבדוק את רצינות היחס היא התפתחות מדדי החזר השקעה. אם החזר ההשקעה במדיה חברתית יוותר בגדר buzzword – הדרך עוד ארוכה.