זה לא סוד ש Google Wave לא תפס. הרבה ביקורות זרמו ברשת. הרבה השערות שימיו של המוצר ספורים.
ואכן – גוגל הודיעה אתמול כי אין בכוונה להמשיך את הפיתוח של Wave כמוצר בפני עצמו.

ההודעה נמסרה בבלוג הרשמי של גוגל, תחת הכותרת המאוד לא דרמטית – Update on Google Wave. נוסח הפוסט, בהתאם לסגנון הכותרת – אנחנו מעודדים חדשנות, פיתחנו מוצר חדשני שההכרזה עליו התקבלה בהתלהבות, יש לנו קהל נאמן, אך השימוש לא היה לפי התחזיות שלנו. אנחנו לא מתכוונים להמשיך בפיתוח המוצר, אלא לעשות שימוש בחלקים ממנו שמבוססים על טכנולגיה מתקדמת מאוד. החלקים העיקריים של הקוד זמינים כקוד פתוח. אנחנו נפתח כלים שיאפשרו למשתמשים לשחחר את התוכן שלהם מ – Wave. למדנו הרבה, אנחנו גאים בצוות שמתח את גבולות הטכנולוגיה וממתינים בקוצר רוח לפיתוחים החדשניים הבאים שלהם. (תרגום ותקצור שלי).

ניסיתי לחשוב מה עבר על הצוות שאחראי על Wave – טלטלה לא פשוטה. רגע אחד אתה ברומו של עולם, עם חדשנות מוערכת ורגע אחר מורידים את המסך על פאר היצירה שלך.
דברים מסוג זה קורים ולא רק במקומות חדשניים. במקום בו יש עשיה מרובה, יש גם מקום לטעות, לבחור כיוון לא נכון.
מנהלים צריכים להיות ערניים להשפעה של טלטלות מאין אלו על המוטיבציה של העובדים ועל שימורם בארגון. ההודעה של גוגל מכוונת לא רק לקוראים מחוץ לארגון. יש פה אמירה מאוד חזקה לצוות. מתוך 4 פיסקאות של הפוסט – אחת מוקדשת לצוות – מחמיאה לו וממשיכה לצפות ממנו. מסר חשוב מאוד.

אני מאמינה שהסגנון הזה הוא חלק מהתרבות הארגונית.  הפרגון לצוות בוודאי הורגש גם בשיחות פנימיות ונכון מאוד לייצר את ההמשכיות הזו גם כלפי חוץ. (אין לי ספק כי לצד הפרגון, היו גם תהליכי חשיבה עמוקים ורוחביים והסקת מסקנות).

אנחנו, המנהלים, צריכים לשאול את עצמו עד כמה אנחנו זוכרים לומר מילה טובה, גם כשקשה וגם כשנכשלים. ומעבר למילה הטובה – חשוב לומר מה הלאה, ממקום של ציפיה שמקורה באמון ביכולותיהם של האנשים הבודדים והצוות.

אחרי יומיים במילאנו ואחרי שלא הייתי פה 10 שנים – אין ספק – זו עיר שחיה ונושמת עיצוב.
מעבר לכך שחלק מהרחובות לבשו חג לכבוד תערוכת הרהיטים והמטבחים – כל דבר קטן מעוצב פה. חלונות הראווה – חגיגה. כשנכנסים לתוך חנויות – חלק מהן ממש ברמת מוזיאון (גם מבחינת המחירים – לראותם בלבד).
הקפה – נפלא. מזג האויר – מעולה. האיטלקית המתנגנת ברקע – מוסיפה הרבה לאוירה.
אני מרחיבה בתמונות

ואפרת מרחיבה בתיאור היומיים הראשונים.

אין כמו להחליף אוירה מידי פעם.

אם צריך תירוץ, אז תערוכת BETT 2010 בהחלט מספקת אותו.
קצת מצחיק להגיע בדיוק לתערוכה, אז לקחנו* יום וחצי לפני.
(* כשאני מדברת בלשון רבים = נעמי ואנוכי)
כולם הפחידו אותנו שלונדון קרה. כן- קצת. לרוב סביב 0 מעלות.

אין כמו מראה עיניים, כדי לעקוב אחרי מעללינו בעיר הגדולה.

ומה שלא מופיע בתמונות, יסופר במילים (ומה שכן בתמונות- יורחב לפי הצורך…) -

בערב הראשון כבר היינו ב – Mamma Mia. בתור מי שראתה את ה-cast בניו יורק – אין מה להשוות. לאנגלים יש את זה – חוש ההומור הבריטי המפורסם והעובדה שהם פחות שמרנים כלפי קטעים מעט בוטים – עושים את ההבדל.

כדי שלא נגיע חס וחלילה רעבות להצגה, שמנו את פעמינו אל Ottolenghi. מעדניה מדהימה (ותודה לסער על ההמלצה). בפינה יש שולחן עגול ל – 8 סועדים – למי שחפץ לאכול במקום. הצלחת הכחולה בתמונה מכילה 3 סלטים מופלאים וכמה נתחי בשר משובחים. היו גם קפה משובח ועוגת גזר מעולה.

והיום? את היום השני בלונדון פתחנו בארוחת בוקר מאוחרת במלון. לפני הצהריים הגענו ל – Westfield London (ופה – תודה לאבי על ההמלצה). מרכז קניות עצום בגודלו, במרחק נסיעה קצרה מהמלון שלנו. שעות של הסתובבות איטית ומהנה. ומה השלל? (שחר, תשב, נחמן שי המליץ בעבר על כוס מים) תיק שווה של Furla, גאפ לעומר, UNIQLO (ושוב תודה לאבי) לעדי, מספר אביזרים הכרחיים מ – Habitat ועוד כמה דברים קטנים… 4 שעות והצלחנו לכסות פחות ממחצית המרכז.

לאחר שפרקנו את השקיות במלון ועשינו הפסקה של חצי שעה – נסענו בטיוב ל – London Eye, שהיה עבורינו בבחינת נרות חנוכה – לראותם בלבד. לרוע המזל – סגורים לשיפוצים עד 19 בינואר. יום אחרי שאנחנו עוזבות. לא נורא. תמיד יש הזדמנות שניה. הסתובבנו מעט באזור ה – South Bank, אך הקור (ובעיקר הרוח) הכריעו אותנו. ליד Waterloo נכנסנו לבר מסעדה שהתגלה כמקום חביב של מקומיים (אנגלים אוטנטיים, עם מבטא ובירות).

ומה צפוי לנו מחר? דבר ראשון – כנראה שמעט שלג. הפתיחה של התערוכה. ארוחת צהריים ב – The Gate עם אנשי מיקרוסופט שהתארחו אצלנו לפני מספר חודשים. ופגישה של Education Leaders Briefing בשעות אחר הצהריים והערב.

המשך יבוא…

נפלאות דרכי הפייסבוק ודרכי הרשת בכלל.
ומעל לזה – נפלאות הדרכים בהן שיטוט מקרי מוביל לדבר שמוביל לאחר – ואיך אני הגעתי מעמיר בניון לנושאי עומק בניהול בתחום ה – Streamline Leadership.

שיטוט מעלעל בעדכוני חברי בפייסבוק העלה את הסרטון הזה של עמיר בניון – בחייאת שהעלה ארז רוזנטל.
אחת התגובות היתה של איתן שזרקה אותי לפוסט שהוא כתב בנושא. בתגובות לפוסט התפתחו מספר דיונים, בין היתר על היכולת להקשיב בכלל למוסיקה של עמיר בניון. ועל כך ענה איתן: "…לסגנון של המוזיקה צריך לבוא באוזניים פקוחות ובלי דעות מוקדמות…"

כבר תקופה די ארוכה שאני מנסה לפצח את המרכיבים של מנהלים (מנהיגים) שעושים את זה בסביבות מרובות שינויים. מנהיגות זורמת, שבאנגלית נשמעת יותר טוב – Streamline Leadership.

המשפט הזה, של איתן, שאני רוצה להכליל אותו – צריך לבוא באוזניים פקוחות ובלי דעות מוקדמות הוא מפתח בעיני למנהלים והמנהיגים מהזן שאני מחפשת. וגם (חלקית) לעובדים שיהיו כפופים לאותם מנהלים.

בהקשר הזה רשמתי לעצמי מספר טיוטות עליהן ארחיב בפוסטים הבאים הקשורים לניהול השינוי ולגמישות מחשבתית:

• איך מפתחים גמישות מחשבתית?
• מתי גמישות מחשבתית היא קלף מנצח?
• מתי גמישות מחשבתית בעייתית?
• איך פועלים מול אנשים נטולי גמישות מחשבתית?
• אילו תנאים מאפשרים גמישות מחשבתית?

הנושא של גמישות מחשבתית חוזר אלי פעמים רבות כשאני בוחנת נושאים ניהוליים – גם ברמה העקרונית וגם בהתנהלות היומיומית שלי כמנהלת.
כשמנהלים בתנאי שינוי נדרשים לגמישות המחשבית הזו. ומה לגבי העובדים? הרי לא כולם ניחנו באותה התכונה (וזה מה שהופך את הניהול למעניין ומאתגר) וגם אלו שניחנו בה – לא תמיד באותה המידה.

המנהל צריך לדעת להוביל לגמישות הנדרשת ולהוביל את אותם עובדים שהגמישות הזו קשה להם.
קל להגיד. לא תמיד קל לבצע.
לפעמים אני נדרשת תוך תקופה קצרה להעביר עובדים תהליכי שינוי לא פשוטים. יש את אלו שזורמים איתי ויש את המהססים וכמובן את העוצרים. מבחינת המשימה – כולם צריכים להגיע לנקודה מסויימת בה השינוי הוטמע. אחרת לא ניתן יהיה להמשיך.
את המהססים והעוצרים אני מנסה להוביל באופן שבו יעברו את כל השלבים הנדרשים, במהירות הנדרשת ובמינימום תיסכולים.

הקושי הוא שבשינוי הבא שיתרחש נעבור ככל הנראה את אותם שלבים ותהליכים.

אני תוהה האם אימון בנושא גמישות מחשבתית וקבלת שינויים יוכל לעזור פה? האם הוא יקל על השינוי הבא?
ואם כן – איזה סוג של אימון?
המשפט הראשון שממנו התחלתי את הפוסט הזה – לסגנון של המוסיקה צריך לבוא באוזניים פקוחות ובלי דעות מוקדמות, מעלה אצלי רעיון – אולי סדנא של מוסיקה המכוונת לגמישות מחשבתית?

קודם כל וידוי – כל מי שמכיר אותי יודע את דעתי המוצקה – הסטייקים מפרות קדושות טעימים יותר.

אבל הפעם – ממש לא. לא מדובר בהומור שחור סביב נושא שהוא כמעט טאבו.

מוזיאון מחנה ההשמדה אושוויץ פתח עמוד בפייסבוק.

ואני? אכן – הצטרפתי. אני חייבת להודות שללחוץ על כפתור become a fan בהקשר של אושוויץ זה לא פשוט.
ניהלתי עם עצמי חד שיח די אינטנסיבי:
הרי לא מדובר במועדון ידידי אושוויץ, אלא עוד ערוץ להפצת מידע ע"י מוזיאון אושוויץ.
בואי לא ניתממם – המוזיאון ממוקם באושוויץ. המחנה.
אבל אושוויץ הפך למוזיאוני לחלוטין. תחושה של יד ושם בפולין. כדי לחוות אוטנטיות צריך להגיע למיידנק.
את בורחת מהנקודה. תתמקדי.

התמקדתי והחלטתי – אני לוחצת על הכפתור. טוב. אני לא חברה של אושוויץ בפייסבוק, אלא אוהדת (fan).

ההצטרפות שלי נובעת מהעניין – איך עושים שימוש מושכל בערוץ של מדיה חברתית כשאתה ארגון שעוסק בזכר השואה. אילו חומרים מועלים? איך מגיבים לפרובוקציות? איך שומרים על מכובדות? אילו דיונים מתפתחים? האם הערוץ יעלה את המודעות לזכר השואה בקרב קהלים חדשים? האם יחשוף כאלו שלא היו נחשפים בדרך אחרת?

קראתי את הביקורת הלא אוהדת של גל מור ב – ynet. ואני ממש לא מסכימה.
לומר שאני מהיום אוהדת של אושוויץ בפייסבוק זו כותרת ומטרתה למשוך קוראים. בפועל – אני אוהדת של מפעל הזיכרון. ומפעל זה – מן הראוי שימשך. דרך לגיטימית לדאוג לכך ולהגיע להרבה יותר אנשים – היא דרך המדיה החברתית. מי שיכנס לאתר של מוזיאון אושוויץ יראה שמדובר באתר המתעדכן בתדירות גבוהה ומפעיליו מכירים את רשת האינטרנט ומבינים את יכולותיה. נראה נכון והגיוני לצאת מגבולות האתר ולעשות שימוש בכלי אינטרנט עדכניים כגון מדיה חברתית.

אני בטוחה שהנהלת המוזיאון התחבטה בסוגיה האם לפתוח דף בפייסבוק. זו החלטה ניהולית לא פשוטה. משמח אותי לדעת שבראש מוזיאון כה חשוב עומדים אנשים עם חזון, אומץ והבנת של הקידמה, גם אם היא לא פשוטה.
יתכן וההשראה לעמוד בפייסבוק באה מהערוץ של יד ושם ביוטיוב. ביוטיוב עושים מנוי לערוץ ולא הופכים לאוהדים. אך אפשר לדרג סרטים (כן – גם סרטי שואה וזיכרון השואה) ואף להוסיף אותם ל – playlist.

אסור לשגות ולחשוב שהטרמינלוגיה של עולם המדיה החברתית (דירוג, שיתוף, פייסבוק, יוטיוב) או המגוון הרחב שלה (יוטיוב מארחת סרטי סקס וגם סרטי שואה ואילו בפייסבוק יש אוהדים למועדון כדורגל וגם למוזיאון שואה) מפחיתים מעוצמת המסר או פחות מכובדים.

כפי שלעסקים אסור להתעלם מהמדיה החברתית, כך גם לאלו שחרטו על דגלם "לזכור ולא לשכוח".

אם יבש מעיין רעיונותיכם וכבר חודש לא כתבתם פוסט – תלוו מישהו לחדר מיון, תבלו כמה שעות בצפייה – זה כבר יחזור אליכם.

המיון בתל השומר די מפואר ומרווח. צד ימין – טיפול בשוכבים ושמאל – בהולכים. יותר עדיף שמאל. וגם עדיף קצת לחכות – הדחופים מקבלים עדיפות. לפעמים לא צריך להיות ראשונים (תנסו לאמר את זה לאנשים תחרותיים כמוני…).

רוב העם שלנו מעדיף להגיע בקבוצות. סוג של בילוי משפחתי דביק. ארבעה במחיר אחד – יש את החולה ויש את אלו שתיכף יתפסו פה משהו. לקבוצתיים יש מספר מאפיינים שהבולט בהם הוא הפיקניק. המקום הכי נחשב בלובי ההמתנה הוא זה שהכי קרוב למכונות המזון והשתיה. ארטיקים, חטיפים מלוחים, משקאות תוססים, צ'יפס חם, סנדביצ'ים – הסדר ממש לא משנה. לדעתי המכונות האלו הן סוג של קונספירציה – ביטחון תעסוקתי לבית חולים שלם, עם כמות שומני הטראנס שכל מנה שם מכילה.

יש את המבינים – הם מגיעים עם האבחנה מהבית, הם גם מודעים למידת הדחיפות. כל מה שנותר עכשיו זה להתווכח עם הצוות (מי בנימוס ומי פחות).

יש את אלו שבטוחים שהם עומדים למות. העובדה שהפנו אותם לטיפול בהולכים ולא בשוכבים – לא מצליחה להרגיע אותם. גם המבטים הטראגיים של הקבוצה המלווה לא ממש עוזרים.

בינתיים נשפך משהו רטוב במעבר. לא ממהרים לנקות. כנראה שבאורטופדית שקט מידי הלילה… (ביטחון תעסוקתי כבר אמרתי?).

באגף השינוע כבר לא עושים ספורט. יש להם מין סגווי שמחובר לאחורי האלונקה. יותר מהיר ויותר כייף. (לנוסטלגיים שביניכם – לא לדאוג – יש מלאי מספיק של אלונקות ישנות וחורקות).

הכי מלחיץ – אלו שבאו כי הם לא מרגישים טוב ואחרי בדיקת דם יוצאת האחות ומצמידה להם מסנן חיידקים לאזור הפה והאף. השפעת המפורסמת. לא יודעת אם מגיפה, אבל בהחלט מספרים מרשימים.

הכי מרתקים – אלו שמגיעים עם ליווי משטרתי ואזיקים.

הכי קשים – אלו שנכנסים הולכים ויוצאים שוכבים.

ולמה בכלל הגענו למיון? לאיש שאיתי גם נתפס הגב וגם עלה הלחץ דם לרמות מרשימות. הרופא ההיסטרי שלו החליט שהטיפול המומלץ הוא חדר מיון.
אז איך מרגיש הגבר גבר? בואו ננסה כמה תבחינים:

• מי נהג לבית החולים ובחזרה? הוא – זה שכואב לו הגב כשהוא יושב ממש זקוף באוטו (גם לפנמיניסטים הגדולים יש את הגבולות שלהם, מסתבר)
• מי מילא דלק בדרך חזרה? אני (לזכותו של תפוס הגב יאמר שהוא עשה מאמצים כנים לצאת מהרכב כדי לעסוק במלאכה גברית זו, ולאחר מספר דקות הוא נכנע ואיפשר לי את הזכות הגדולה)
• ואיך הוא התנהג במיון? נראה הכי פחות חולה והכי פחות סובל מכולם. בעיקר התלוצץ עם רופאיו. (לדעתי היה עיכוב של שעה בשיחרור שלו, פשוט כי היה להם נחמד איתו)

גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בגרסת וורד של הטלפון הסלולרי – תוך כדי חיכיון, עמידה והתבוננות סקרנית.

רק בריאות.

הנושאים שאני מעלה בפרויקט שלי , הם לכאורה תיאורטיים. בפועל – הם מבוססים על ניסיון רב שנים. כל סוגיה שאני מעלה – התמודדתי עימה בזמנים שונים ובמקומות שונים, למדתי ממנה, הסקתי ממנה, תחקרתי אותה, שכללתי אותה, היא חלק מהמנהלת שאני והיא חלק מהידע שאני אורזת בפרויקט שלי.

אתמול התחלתי את העיסוק בסוגיית המנהל שעומד בחזית. ולא ידעתי עד כמה הסוגיה הזו תהיה רלוונטית עבורי כבר היום.

ברמה העקרונית, כמנהלים, אנחנו כל הזמן בחזית. יש ימים בהם מרגישים את זה יותר ויש כאלו שפחות. ויש את הימים הקשים באמת. כאלו שבסופם נשאלת השאלה – אני באמת צריכה את זה?

לי התשובה מאוד ברורה. אני מוכנה לשלם את המחיר. העובדים שלי שווים את זה שאני אהיה שם ועבורם. הנושאים שאני אחראית עליהם חשובים ואני לא מוותרת עליהם גם כשקשה.

שאלתי הבוקר מתי החזית הופכת לעימות ואפילו למלחמה.
קיבלתי תשובות שונות – להתעמת, להמנע, אין ברירה, תלוי…
ברמה האישית – אני לא אוהבת עימותים. אני מעדיפה סגנון עבודה הרמוני ואני אכתוב על כך בהמשך. א-ב-ל – כשצריך – אני יודעת להתעמת. אני בוחרת לעצמי את המלחמות שלי. יש מעט מאוד דברים ששווים מלחמה בעיני. לרוב אפשר להשיג את אותם הדברים בדרך נעימה יותר, גם אם היא אסרטיבית. לפעמים העימות נכפה מבחוץ. החזית מתחממת במהירות שיא. אין ברירה – אלא להגיב. להיות חלק מזה. או שלא.

היום נגררתי לתוך מצב מורכב, נפיץ ומעל לכל – מעצבן. קיבלתי החלטה – אני מציגה עמדה כוחנית ונחרצת, אבל לא נגררת פנימה. בפרספקטיבה של זמן – זו החלטה נכונה. כרגע – אני נושכת שפתיים, מזכירה לעצמי שהדברים הם לא אישיים.

הדברים הם לא אישיים – נקודה מאוד חשובה. הדברים שקורים לנו במשך יום עבודה, בפגישות עסקיות, קשורים לתפקיד שלנו ולא אלינו אישית. כולנו אנשים, האישיות שלנו משפיעה על הרבה מאוד דברים, אך הסיטואציות העסקיות הן לא אישיות.
הדוגמא הקיצונית ביותר לזה היא איבה אישית או נאמנות אישית. יריבות עסקית היא דבר נפוץ. ברגע שהיריבות הזו הופכת לאישית – היא משפיעה באופן לא רציונאלי על קבלת ההחלטות והופכת לגורם מכשיל. ובקצה השני של אותו הרצף – נאמנות אישית. מנהל יכול ליצור קשרים אישיים מאוד טובים עם העובדים שלו, אך צריך להיות ברור שהנאמנות שלהם היא לארגון ואליו, כמנהל בארגון. אם מנהל עוזב והארגון חווה אפקט דומינו של עזיבות בעקבותיו – הוא לא היה מנהיג טוב (הוא היה אשף ביצירת נאמנות אישית).

התודעה המאוד חזקה שהדברים הם לא אישיים, היא זו שמאפשרת למנהל לקבל החלטות נכונות, במיוחד ברגעי סערה.

ואין לי אלא לסיים במשפט של Faye Wattleton -
The only safe ship in a storm is leadership.

כמו שכתבתי אני עובדת על פרויקט בנושא ניהול והובלת שינוי.
לצורך העבודה ריכזתי נושאים, שאלות ותשובות (108 במספר). התשובות ברובן מאוד קצרות ועכשיו אני מתחילה להעמיק בהן.

כדי להעמיק בתשובות צריך לחקור. ואין כמו רחבי הרשת כדי להגיע למיטב המקורות בזמן סביר.
כמו כולם, אני משוטטת, מחפשת, דבר מוביל לדבר ואני מוצאת את עצמי עם עשרות טאבים פתוחים של תוכן. חלקו רלוונטי כבר בשלב הזה ואת רובו אני רוצה לשמור לשלבים מאוחרים יותר של המחקר.

אין כמו delicious כדי לארגן את שפע המידע הזה. השאלות שלי מתוייגות. את החומר שאני מוצאת אני מתייגת ב – delicious באותו התיוג ומוסיפה עליו. כל קישור שרלוונטי לפרויקט מתוייג בראש ובראשונה בתג 108 שמשייך אותו באופן כללי לפרויקט. התג הזה הוא בעל משמעות מקומית ובשלב זה תהיה לו משמעות חברתית יחסית מוגבלת (אם עופר ברייר יאמץ את מתודולוגיית התיוג הזו, 108 יהפוך למשהו שכל תלמידיו יוכלו לחלוק ביניהם).
אח"כ נוספים תגים אחרים, רלוונטיים לפרויקט (ניהול, שינוי). לתגים אלו יש משמעות חברתית וכאן מתחיל הכייף הגדול. מחד כייף לגלות מקורות שאני הראשונה שתייגתי אותם. מאידך מעניין לראות מי הם עשרת האנשים שמתעניינים גם הם ב Mary Parker Follett ולאן הקישורים שלהם יכולים להוביל אותי.

כלי חשוב נוסף, הוא טוויטר. טוויטים שאני כותבת וקשורים לנושא הפרויקט, מקבלים hashtag, #stLead, שבשלב זה מאפשר לי לקבל את כל הטוויטים הרלוונטיים בלחיצת כפתור. בשלב מאוחר יותר – אני מצפה שהוא יהפוך לשימושי גם עבור אחרים. שימוש אפשרי, לדוגמא, הוא לקבל את עדכוני ה – RSS שרלוונטיים לנושא הפרויקט שלי.

בינתיים לא הצלחתי למצוא שיטה לשמור את כל התגובות – הן מאוד מעניינות וישפיעו על הרבה על העבודה שאני עושה. חלקן בטוויטר, אחרות בפייסבוק, יש גם במייל ואפילו במסדרון במשרד. בצר לי, אני עושה שימוש באקסל, עבור ריכוז התגובות. אני אחשוב על שיטה שבה אוכל לרכז אותן, תוך כדי שיתופן עם העולם ואינטגרציה בינן לבין ה – social bookmarking וה – twitter hashtag.

אני מזמינה אתכם לעקוב אחרי סדרת פוסטים בנושא ניהול שאני מתכוונת לפרסם.

הרעיון לסדרת הפוסטים האלו נולד בקורס של עופר ברייר. על הקורס אני ארחיב בפוסט נפרד וכן הסבר לסיבה שלצד התגיות המובנות, כל פוסט בנושא יתוייג גם בתגית "108".

אז איפה מתחילים בנושא הניהול? תהיתי אם יש לי ציטוט מעניין – משהו שממנו אפשר להתחיל ובעוגנים מסויימים גם לחזור אליו.

מסתבר שבשעה כזו אני פחות יצירתית. ניסיתי את גוגל וחיפשתי "ניהול". הדף הראשון הניב תוצאות משמימות, כולל ערך דל מאוד בויקיפדיה. עברתי לאנגלית. "management". באופן מפתיע, גם באנגלית, התוצאה הראשונה מפנה לויקיפדיה.
מתחיל להיות חם. הערך נפתח במשפט הבא:
"Management in all business and human organization activity is simply the act of getting people together to accomplish desired goals and objectives"
Simply the act???
פשוט?
ממש לא!

ובכן – מורכב להגדיר ניהול. מורכב ומאתגר לנהל.

בהמשך הערך יש הגדרה של ניהול על פי Mary Parker Follett, שהתייחסה בהרחבה למימד האנושי וכן לדיסיפלינות משיקות אחרות. הגדרתה לניהול:
"the art of getting things done through people".  השימוש במילים אומנות ואנשים – אינו מקרי. היא מוסיפה ומתארת את הניהול כפילוסופיה.

החיבור שלי לתיאוריות של Mary Parker Follett אינו מקרי. היא מתייחסת לניהול באופן המורכב והר מימדי הראוי.

במסגרת הרב מימדיות והמורכבות הזו אני מתכוונת להתייחס בפוסטים הבאים לנושאים כמו: גמישות מחשבתית, עוצמה, מקצוענות, ציור העתיד, סימון מטרה, חדשנות, אתגר, הזדמנות, יצירתיות…

קצת על עצמי, בהקשר של ניהול: אני אוהבת לנהל, אני אוהבת אנשים, אני אוהבת שינויים.
מה אני אוהבת בכל אחד מאלו ואיך הכל מתחבר? הכל יתברר בהמשך.

המיזמים של הדפסת עיתונים שמקור התוכן שלהם בתוכן אינטרנטי, מסרבים לוותר.

אחד הבולטים שבהם, The Printed Blog, סגר לאחרונה את שעריו.
כשכתבתי עליו בעבר, יצאתי מהנחה שיש מקום גם לכיוון הזה של תוכן – המקור באינטרנט, הופך לעיתון מודפס (בעוד שרוב העיתונות שאנו מכירים היום, באה במקור מהעיתון המודפס המסורתי שמציג את תכניו גם באינטרנט).

קשה לי לחשוב על הפורמט המודפס כעל עולם הולך ונעלם. סגירתו של TPB עוררה בי מחשבות שאולי הצעירים צודקים…
היום גיליתי מייזם דומה חדש. בריטי. The Blog Paper.
השיטה – יש פורטל בו ניתן להעלות מאמרים, הערות (notes), תמונות וכן ליזום ולהשתתף בדיונים. החברים יכולים לדרג ולפי הדירוג מחליטים מי יודפס.
אולי בבריטניה השמרנית פורמט כזה יצליח יותר. אני מתחילה לעקוב אחריהם בטוויטר. מעניין אם יש מיזמים דומים והאם זה ישרוד.