אפר' 17 2010
אחרי יומיים במילאנו ואחרי שלא הייתי פה 10 שנים – אין ספק – זו עיר שחיה ונושמת עיצוב.
מעבר לכך שחלק מהרחובות לבשו חג לכבוד תערוכת הרהיטים והמטבחים – כל דבר קטן מעוצב פה. חלונות הראווה – חגיגה. כשנכנסים לתוך חנויות – חלק מהן ממש ברמת מוזיאון (גם מבחינת המחירים – לראותם בלבד).
הקפה – נפלא. מזג האויר – מעולה. האיטלקית המתנגנת ברקע – מוסיפה הרבה לאוירה.
אני מרחיבה בתמונות
ואפרת מרחיבה בתיאור היומיים הראשונים.
ינו' 13 2010
אין כמו להחליף אוירה מידי פעם.
אם צריך תירוץ, אז תערוכת BETT 2010 בהחלט מספקת אותו.
קצת מצחיק להגיע בדיוק לתערוכה, אז לקחנו* יום וחצי לפני.
(* כשאני מדברת בלשון רבים = נעמי ואנוכי)
כולם הפחידו אותנו שלונדון קרה. כן- קצת. לרוב סביב 0 מעלות.
אין כמו מראה עיניים, כדי לעקוב אחרי מעללינו בעיר הגדולה.
ומה שלא מופיע בתמונות, יסופר במילים (ומה שכן בתמונות- יורחב לפי הצורך…) -
בערב הראשון כבר היינו ב – Mamma Mia. בתור מי שראתה את ה-cast בניו יורק – אין מה להשוות. לאנגלים יש את זה – חוש ההומור הבריטי המפורסם והעובדה שהם פחות שמרנים כלפי קטעים מעט בוטים – עושים את ההבדל.
כדי שלא נגיע חס וחלילה רעבות להצגה, שמנו את פעמינו אל Ottolenghi. מעדניה מדהימה (ותודה לסער על ההמלצה). בפינה יש שולחן עגול ל – 8 סועדים – למי שחפץ לאכול במקום. הצלחת הכחולה בתמונה מכילה 3 סלטים מופלאים וכמה נתחי בשר משובחים. היו גם קפה משובח ועוגת גזר מעולה.
והיום? את היום השני בלונדון פתחנו בארוחת בוקר מאוחרת במלון. לפני הצהריים הגענו ל – Westfield London (ופה – תודה לאבי על ההמלצה). מרכז קניות עצום בגודלו, במרחק נסיעה קצרה מהמלון שלנו. שעות של הסתובבות איטית ומהנה. ומה השלל? (שחר, תשב, נחמן שי המליץ בעבר על כוס מים) תיק שווה של Furla, גאפ לעומר, UNIQLO (ושוב תודה לאבי) לעדי, מספר אביזרים הכרחיים מ – Habitat ועוד כמה דברים קטנים… 4 שעות והצלחנו לכסות פחות ממחצית המרכז.
לאחר שפרקנו את השקיות במלון ועשינו הפסקה של חצי שעה – נסענו בטיוב ל – London Eye, שהיה עבורינו בבחינת נרות חנוכה – לראותם בלבד. לרוע המזל – סגורים לשיפוצים עד 19 בינואר. יום אחרי שאנחנו עוזבות. לא נורא. תמיד יש הזדמנות שניה. הסתובבנו מעט באזור ה – South Bank, אך הקור (ובעיקר הרוח) הכריעו אותנו. ליד Waterloo נכנסנו לבר מסעדה שהתגלה כמקום חביב של מקומיים (אנגלים אוטנטיים, עם מבטא ובירות).
ומה צפוי לנו מחר? דבר ראשון – כנראה שמעט שלג. הפתיחה של התערוכה. ארוחת צהריים ב – The Gate עם אנשי מיקרוסופט שהתארחו אצלנו לפני מספר חודשים. ופגישה של Education Leaders Briefing בשעות אחר הצהריים והערב.
המשך יבוא…
ספט' 30 2009
אם יבש מעיין רעיונותיכם וכבר חודש לא כתבתם פוסט – תלוו מישהו לחדר מיון, תבלו כמה שעות בצפייה – זה כבר יחזור אליכם.
המיון בתל השומר די מפואר ומרווח. צד ימין – טיפול בשוכבים ושמאל – בהולכים. יותר עדיף שמאל. וגם עדיף קצת לחכות – הדחופים מקבלים עדיפות. לפעמים לא צריך להיות ראשונים (תנסו לאמר את זה לאנשים תחרותיים כמוני…).
רוב העם שלנו מעדיף להגיע בקבוצות. סוג של בילוי משפחתי דביק. ארבעה במחיר אחד – יש את החולה ויש את אלו שתיכף יתפסו פה משהו. לקבוצתיים יש מספר מאפיינים שהבולט בהם הוא הפיקניק. המקום הכי נחשב בלובי ההמתנה הוא זה שהכי קרוב למכונות המזון והשתיה. ארטיקים, חטיפים מלוחים, משקאות תוססים, צ'יפס חם, סנדביצ'ים – הסדר ממש לא משנה. לדעתי המכונות האלו הן סוג של קונספירציה – ביטחון תעסוקתי לבית חולים שלם, עם כמות שומני הטראנס שכל מנה שם מכילה.
יש את המבינים – הם מגיעים עם האבחנה מהבית, הם גם מודעים למידת הדחיפות. כל מה שנותר עכשיו זה להתווכח עם הצוות (מי בנימוס ומי פחות).
יש את אלו שבטוחים שהם עומדים למות. העובדה שהפנו אותם לטיפול בהולכים ולא בשוכבים – לא מצליחה להרגיע אותם. גם המבטים הטראגיים של הקבוצה המלווה לא ממש עוזרים.
בינתיים נשפך משהו רטוב במעבר. לא ממהרים לנקות. כנראה שבאורטופדית שקט מידי הלילה… (ביטחון תעסוקתי כבר אמרתי?).
באגף השינוע כבר לא עושים ספורט. יש להם מין סגווי שמחובר לאחורי האלונקה. יותר מהיר ויותר כייף. (לנוסטלגיים שביניכם – לא לדאוג – יש מלאי מספיק של אלונקות ישנות וחורקות).
הכי מלחיץ – אלו שבאו כי הם לא מרגישים טוב ואחרי בדיקת דם יוצאת האחות ומצמידה להם מסנן חיידקים לאזור הפה והאף. השפעת המפורסמת. לא יודעת אם מגיפה, אבל בהחלט מספרים מרשימים.
הכי מרתקים – אלו שמגיעים עם ליווי משטרתי ואזיקים.
הכי קשים – אלו שנכנסים הולכים ויוצאים שוכבים.
ולמה בכלל הגענו למיון? לאיש שאיתי גם נתפס הגב וגם עלה הלחץ דם לרמות מרשימות. הרופא ההיסטרי שלו החליט שהטיפול המומלץ הוא חדר מיון.
אז איך מרגיש הגבר גבר? בואו ננסה כמה תבחינים:
גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב בגרסת וורד של הטלפון הסלולרי – תוך כדי חיכיון, עמידה והתבוננות סקרנית.
רק בריאות.
יולי 22 2009
הבלוג שלי התארח עד אתמול בבלוגלי.
מעכשיו – יש לו בית משלו. בדומיין שלי. שנתחדש.
ומדוע אני צריכה את כל הבלאגן הזה?
מסתבר שכמו שאני אוהבת לעבור דירה בעולם האמיתי, גם בעולם הוירטואלי זה נעים לי…
וחוץ מזה?
רציתי יותר שליטה על מה שאני יכולה להכניס לבלוג ולסביבה שלו.
אני מתחילה לכתוב עכשיו סידרה רצינית של פוסטים בנושא ניהול ושינויים או ניהול השינוי (ואין כמו להתנסות בשינוי כשרוצים לדבר על שינויים).
איך היה המעבר?
די קל, תודה.
בעזרתו האדיבה של שחר הותקנה גירסת WordPress אצל המאחסן שלו ומיד אח"כ שודרגה לעברית.
יצוא ויבוא הנתונים עבר חלק.
עוד כמה הגדרות שלקחו כשעתיים והנה הבלוג החדש-ישן ניצב במלוא תפארתו.
ולמי שתוהה מה המשמעות של התמונה בכותרת של הבלוג -
היא צולמה בזמן סיעור מוחות שערכתי עם חלק מהאנשים שעובדים איתי. היה מדהים. בקרוב פוסט בנושא.
יולי 16 2009
מה בסה"כ רציתי בסיומו של יום? לצאת מהעבודה, להמשיך לסיור שקבענו בעיר העתיקה עם היועצים שהגיעו מאנגליה ומשם לארוחת ערב בתאנים. עוד יום.
מהרחבה שלפני שער היציאה ממשרד החינוך, כבר ניתן היה להבחין בעשן מיתמר ולשמוע צעקות.
עוד פעם – התפרעות של חרדים. בשניה שבה יצאתי מהשער – התחילו לזרוק אבנים. השומר הציע שנחזור פנימה, כדי לא להיפגע. הוא הודיע לקצין הביטחון שמיידים אבנים וקיבל הנחיה לנעול את השערים.
עמדתי שם, מנסה להחליט אם לצאת מהשער האחורי או לחזור לבנין. משהו התכווץ לי בתוך הגוף. פתאום הבנתי שאני פשוט מפחדת.
אני מסתובבת כבר הרבה שנים בירושלים. בתקופה הקשה של הפיגועים, הלכתי למרכז העיר, ישבתי בבתי קפה. היה ריק. לפעמים לא נעים. אוירה לא פשוטה. פחד כזה לא חוויתי.
מנגד, עמדו שוטרים, מוגנים למדי. הם לא זזו ממקומם. נראה כי קיבלו הנחיה לא להגיב. נזרקו עליהם אבנים וצעקו לעברם "נאצים". למיטב ידיעתי קסדה לא מגנה בפני עלבון.
ואני? ככל שהתרחקתי מהמקום – הפחד פינה את מקומו לכעס. הרבה דברים נרמסו פה בגסות – החוק, זכותי הבסיסית לצאת מהעבודה ולעבור ברחוב בשלום.
הפגנת חרדים ברחוב שבטי ישראל בירושלים
והשוטרים עומדים בלי להגיב וחוטפים אבנים
ההתפרעות נמשכת. זורקים אבנים. ילדים עומדים על המרפסות וקוראים לנו נאצים. עצוב
אפר' 06 2009
באויר יש כבר 3 ימים ריח של מרק עופבשר (או – מרק שלושת הימים) – מרק שמתחיל ביום בישול של עוף, אחרי שיש כבר מיצוי עוף רציני, שחר מוסיף את הבשר, מבשל עוד יום וביום השלישי – העוף – זה שכבר לא יוציא מטעמו למרק, אלא רק יתבשל בו (זו הדרך להימנע מעוף מכובס).
בקניון כבר יותר צפוף (אם כי לא נורא). הלכתי אחר הצהריים לקנות מתנות לילדים שיהיו בסדר. אני הדודה המעצבנת שקונה ספרים. השנה בני ה – 8-9 יקבלו את בילבי גרב-ברך בהוצאה החדשה עם האיורים המדהימים ואת מי מכיר את תנינה של נורית זרחי (נראה מבטיח וכתוב בשפה שאהבתי לקרוא).
במייל יש מלא ברכות חג שמח. ואני השנה כנראה לא אספיק ליצר ברכה מקורית משלי. יש אחת שקיבלתי שהצחיקה אותי – חג שמח מסדובסקי ברלין ובה יש קישור לקבלת ערכת קמפיין לחינוך כל בני הבית לשטיפת כלים.
ובעוד יומיים נשב כולנו מסובין (אצלנו, כל המשפחה, מי שלא מצליח להגיע בערב החג – מגיע לארוחת היום שאחרי) ויומיים אח"כ – כולנו אושפיזין (המשפחה המורחבת, בצימר, בבצת).
אחלה חג.
ממתינה לערב החג בקוצר רוח.
למרות ש – עוד לא הספקתי – לשלוח ברכה, להכין רשימת קניות (אחרת שחר יביא מה שנראה לו…), לעשות בעבודה כל מיני דברים שלא יכולים לחכות ל"אחרי החגים", לתכנן פעילויות סביב הצימר בבצת.
חג שמח, אביבי ואופטימי.
דצמ' 22 2008
עומר הודיע לי שהערב, לכבוד חופש חנוכה, קודם נקריא סיפור, אח"כ הוא ישחק ובסוף יצחצח שיניים. קראנו את הסיפור האחרון של פיטר ארנבון, בנינו פריסקופ וכשעומר ביקש שנמשיך לשחק, אמרתי לו שהוא יכול לשחק עכשיו לבד ואני אלך לכתוב בבלוג. בנוסף הזכרתי לו שלמרות החופש, הוא יצטרך ללכת עוד מעט לישון. בן ה – 8 הודיע בהכנעה "גם לחופש יש גבולות".
דצמ' 03 2008
עוד עושים כאלו?
נזכרתי בתקופה שאתר דפי זהב הכיל כמות מכובדת של קישורים שהלחיצה עליהם הניבה animated gif (תוצר גרפי מקובל באותה תקופה) של פועל העובד עם פטיש אויר והכיתוב "Under Construction".
נוסטלגיה… היסטוריה…
היסטוריה אישית שלי – 15 שנים שאני נושמת אינטרנט ומתפרנסת מזה.
לאחר פרץ הנוסטלגיה הזה הגעתי לפוסט של אדוה בבלוג טכנולוגיה אנושית - 5 דברים ש… וחשבתי לעצמי "דבר אחד שנכון לי לעשות עכשיו – סוף סוף להתחייב לבלוג משל עצמי".
את צעדי הראשונים בעולם העבודה עשיתי באינטרנט (מתכנתת) בתקופה שקראו ל – favorites בשם הראוי bookmarks.
אז כתבתי תוכנה, אפיון אחד או שניים ובעיקר ניהלתי ובלי ששמתי לב חלפו להן 15 שנות אינטרנט מרתקות.
15 שנים בהן אני עובדת בעולם הזה, משוטטת בו, מרותקת ממנו ועכשיו גם רוצה לכתוב עליו.
אני נמנעת מהצהרות נחרצות לגבי אופיו של הבלוג הזה.
אני מתחילה ומאמינה שהמילים, הרשת, ההשראה, האירועים וההתלבטויות יובילו למקומות טובים ומעניינים.
אין ספק שהשם web too אינו בחירה מקרית – תמיד יש עוד דברים שאצלי קשורים לחיים הטובים – אוכל, סרטים, מוסיקה, הצגות.