Web Too

חזרנו עכשיו מארוחת ערב שאירגנה עמותת נגישות ישראל – ארוחת חושים.

הארוחה הדגימה ב – 4 פרקים התמודדות עם מוגבלויות שונות: עיוורון, מוגבלות מוטורית, חרשות, כבדות שמיעה.

בראשית הארוחה חילקו לנו כיסוי עיניים (כמו שמחלקים במטוס). נתבקשנו להקפיד על עיוורון מוחלט.

קיבלנו תפריטים בכתב ברייל, תוך כדי הסבר של איציק בן דוד מהמרכז לכלבי נחיה, על מבנה הכתב ועל מצבו של עיוור שרוצה לאכול במסעדה וצריך לבקש מהמלצר להקריא לו את התפריט.

הארוחה נפתחה בטעימת יינות מקצועית. בטרם החלה הטעימה, המלצרים חילקו לכל אחד 2 כוסות יין ועדכנו אותנו שיש כוסות על השולחן, כדי שנשתדל לא לשפוך. ברגע שהצלחתי למשש את דרכי אל הכוסות שלי, אחזתי בהן מבלי להרפות – סוג של תחושת ביטחון והפחתת סיכונים. על השלב הראשון בטעימה, הויזואלי, ויתרנו. משם – הרחנו, טעמנו ודיברנו על ריחות של פירות יער, ניחוח החבית ועפיצות – כמו בכל טעימה. היינות של רמת הגולן טובים מאוד, במיוחד גמלא קברנה סוביניון 2005. למעט הצורך באחיזה הבו זמנית בכוסות – אני, העיוורון הזמני והיין הסתדרנו בכייף.
בתום הטעימה קיבלנו הסבר על התנהלות של עיוור במסעדה. צריך לדאוג למקום ישיבה שלוקח בחשבון כלב נחיה; המלצר צריך לעדכן את העיוור היכן הכוס והסכו"ם; כשמוגשת המנה יש לציין מה בצלחת ומה המיקום – הפירה בשעה 3, הבשר בשעה 9. תוך כדי ההסבר מונחת המנה לפנינו.
אתגר האכילה גדול לעין שיעור מאתגר טעימת היין. חוש הטעם מתחדד ללא ספק. נעשה שימוש בחוש המישוש – לזהות האם מדובר בסכין או מזלג, לאתר מה מונח על הצלחת ואיפה – הורגשה דלעת וגרעיני דלעת בכוס המרק (כנראה כתום), משהו משולש במרקם מחוספס (חייבים לטעום – המשולש הוא צנים) ומשהו במרקם בלתי מזוהה שלאחר טעימה מתברר כממרח גואקמולי. אני, שלא סובלת אבוקדו, מצליחה לבצע העברת צלחות, ביני לבין שחר. מניחה את הצלחות במקומן החדש, ממששת דרכי אל כוס היין. מצליחה לשתות בלי לשפוך. לא קל.
מרוב ריכוז לא שמעתי את האות שאיפשר להוריד את כיסוי העיניים. קשה להתרגל לכמות האור שחזרה אלינו.

לקראת המנה העיקרית מחלקים לנו כפפות (כאלו שמשמשות להוצאת תבנית חמה מתנור) שהוסיפו להן קרטון. לא פשוט לאכול חזה עוף ממולא בפטריות, קוביות תפוח אדמה ורצועות של ירקות כשמאוד(!) קשה לאחוז. וקשה מזה לאחוז כוס יין (בין 2 כפות ידיים, שהרי היד אינה ניתנת לכיפוף). בעזרתו של שחר העוף נחתך לחתיכות סבירות. הגברת מולי קיבלה אורז ונעזרה בבן זוגה כדי לאכול אותו.

בין המנה העיקרית להמשך הארוחה – אתנחתא פרסומית – הוצגו מספר סרטונים שהופקו ע"י תלמידים במגמת יחסי ציבור ב"עבודי קריאייטיב" שהשיקו קמפיין "גם לנכים מגיע להגיע", להגברת מודעות הציבור לבעיית נגישות הנכים במקומות בילוי בישראל. אין כמו השתיקה הרועמת שמשתררת אחרי שגורי אלפי שואל "יש נכים באולם?". (אני מקווה שבקרוב ניתן יהיה לקשר לסרטים).

החוויה הבאה, היתה הרצאה קצרה של סמי סירואה, מתורגמן לשפת הסימנים. הוא סיפר מעט על עצמו, כבן למשפחה בת 7 נפשות, מתוכה 5 חרשים ו – 2 שומעים. הוא סיפר על קהילת החרשים ועל ההווי שלה. מסתבר כי שפת הסימנים אינה בינלאומית ואף בארץ יש שוני בין סימנים ירושלמיים ואחרים. בהרבה קסם אישי תוארו סיטואציות משעשעות ומביכות שיותר מהכל מעידות על העולם המיוחד של חרשים הנעזרים בשפת הסימנים.

את המנה האחרונה בחרנו ככבדי שמיעה. כדי להתחבר להוויה, הושמע רעש רקע מוגבר מאוד של בית קפה. אני חייבת להעיד שלא הצלחתי להבין ברעש העצום שניתן לבחור בין סלט פירות לבית מוס שוקולד.
עידו גרנות, מנכ"ל עמותת בקול, כבד שמיעה בעצמו, הסביר לנו את החוויה שעברנו. כבדי שמיעה מושפעים מאוד מרעשי רקע, עד כדי חוסר יכולת להבין את הנאמר ולעקוב אחר השיחה. מסעדה עם אקוסטיקה גרועה היא סיוט. הארוחה המשפחתית הנגישה היחידה היא ליל הסדר, בה יש טקטס מלווה. כבדי שמיעה אינם חרשים ולכן אינם עושים שימוש בשפת הסימנים. הם נעזרים בכתוביות ובעזרי הגברה. עידו סיפר בהתרגשות כי אתמול במשחק הכדורגל ששודר היו כתוביות וזהו הישג משמעותי.

הארוחה הסתיימה בהשקת כוסות יין וברכת חג שמח. יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל, שברך את המתנדבים והעובדים, ציין כי יש לעמותה עוד עבודה רבה.

יצאנו מהורהרים. פגשנו שוב את האנשים הנפלאים שעומדים מאחרי עמותת נגישות ישראל. עברנו חוויה מדהימה ומטלטלת. מצד אחד, המחשה בלתי אמצעית של הקושי; מן הצד השני – ההבנה – כמה פשוט לשים לב ולתת שירות נגיש. כל כך מעט נדרש כדי לאפשר לאנשים עם מוגבלויות להנות מבילוי כמו שכל אחד מאיתנו חווה.