Web Too

קודם כל וידוי – כל מי שמכיר אותי יודע את דעתי המוצקה – הסטייקים מפרות קדושות טעימים יותר.

אבל הפעם – ממש לא. לא מדובר בהומור שחור סביב נושא שהוא כמעט טאבו.

מוזיאון מחנה ההשמדה אושוויץ פתח עמוד בפייסבוק.

ואני? אכן – הצטרפתי. אני חייבת להודות שללחוץ על כפתור become a fan בהקשר של אושוויץ זה לא פשוט.
ניהלתי עם עצמי חד שיח די אינטנסיבי:
הרי לא מדובר במועדון ידידי אושוויץ, אלא עוד ערוץ להפצת מידע ע"י מוזיאון אושוויץ.
בואי לא ניתממם – המוזיאון ממוקם באושוויץ. המחנה.
אבל אושוויץ הפך למוזיאוני לחלוטין. תחושה של יד ושם בפולין. כדי לחוות אוטנטיות צריך להגיע למיידנק.
את בורחת מהנקודה. תתמקדי.

התמקדתי והחלטתי – אני לוחצת על הכפתור. טוב. אני לא חברה של אושוויץ בפייסבוק, אלא אוהדת (fan).

ההצטרפות שלי נובעת מהעניין – איך עושים שימוש מושכל בערוץ של מדיה חברתית כשאתה ארגון שעוסק בזכר השואה. אילו חומרים מועלים? איך מגיבים לפרובוקציות? איך שומרים על מכובדות? אילו דיונים מתפתחים? האם הערוץ יעלה את המודעות לזכר השואה בקרב קהלים חדשים? האם יחשוף כאלו שלא היו נחשפים בדרך אחרת?

קראתי את הביקורת הלא אוהדת של גל מור ב – ynet. ואני ממש לא מסכימה.
לומר שאני מהיום אוהדת של אושוויץ בפייסבוק זו כותרת ומטרתה למשוך קוראים. בפועל – אני אוהדת של מפעל הזיכרון. ומפעל זה – מן הראוי שימשך. דרך לגיטימית לדאוג לכך ולהגיע להרבה יותר אנשים – היא דרך המדיה החברתית. מי שיכנס לאתר של מוזיאון אושוויץ יראה שמדובר באתר המתעדכן בתדירות גבוהה ומפעיליו מכירים את רשת האינטרנט ומבינים את יכולותיה. נראה נכון והגיוני לצאת מגבולות האתר ולעשות שימוש בכלי אינטרנט עדכניים כגון מדיה חברתית.

אני בטוחה שהנהלת המוזיאון התחבטה בסוגיה האם לפתוח דף בפייסבוק. זו החלטה ניהולית לא פשוטה. משמח אותי לדעת שבראש מוזיאון כה חשוב עומדים אנשים עם חזון, אומץ והבנת של הקידמה, גם אם היא לא פשוטה.
יתכן וההשראה לעמוד בפייסבוק באה מהערוץ של יד ושם ביוטיוב. ביוטיוב עושים מנוי לערוץ ולא הופכים לאוהדים. אך אפשר לדרג סרטים (כן – גם סרטי שואה וזיכרון השואה) ואף להוסיף אותם ל – playlist.

אסור לשגות ולחשוב שהטרמינלוגיה של עולם המדיה החברתית (דירוג, שיתוף, פייסבוק, יוטיוב) או המגוון הרחב שלה (יוטיוב מארחת סרטי סקס וגם סרטי שואה ואילו בפייסבוק יש אוהדים למועדון כדורגל וגם למוזיאון שואה) מפחיתים מעוצמת המסר או פחות מכובדים.

כפי שלעסקים אסור להתעלם מהמדיה החברתית, כך גם לאלו שחרטו על דגלם "לזכור ולא לשכוח".

כמו שכתבתי אני עובדת על פרויקט בנושא ניהול והובלת שינוי.
לצורך העבודה ריכזתי נושאים, שאלות ותשובות (108 במספר). התשובות ברובן מאוד קצרות ועכשיו אני מתחילה להעמיק בהן.

כדי להעמיק בתשובות צריך לחקור. ואין כמו רחבי הרשת כדי להגיע למיטב המקורות בזמן סביר.
כמו כולם, אני משוטטת, מחפשת, דבר מוביל לדבר ואני מוצאת את עצמי עם עשרות טאבים פתוחים של תוכן. חלקו רלוונטי כבר בשלב הזה ואת רובו אני רוצה לשמור לשלבים מאוחרים יותר של המחקר.

אין כמו delicious כדי לארגן את שפע המידע הזה. השאלות שלי מתוייגות. את החומר שאני מוצאת אני מתייגת ב – delicious באותו התיוג ומוסיפה עליו. כל קישור שרלוונטי לפרויקט מתוייג בראש ובראשונה בתג 108 שמשייך אותו באופן כללי לפרויקט. התג הזה הוא בעל משמעות מקומית ובשלב זה תהיה לו משמעות חברתית יחסית מוגבלת (אם עופר ברייר יאמץ את מתודולוגיית התיוג הזו, 108 יהפוך למשהו שכל תלמידיו יוכלו לחלוק ביניהם).
אח"כ נוספים תגים אחרים, רלוונטיים לפרויקט (ניהול, שינוי). לתגים אלו יש משמעות חברתית וכאן מתחיל הכייף הגדול. מחד כייף לגלות מקורות שאני הראשונה שתייגתי אותם. מאידך מעניין לראות מי הם עשרת האנשים שמתעניינים גם הם ב Mary Parker Follett ולאן הקישורים שלהם יכולים להוביל אותי.

כלי חשוב נוסף, הוא טוויטר. טוויטים שאני כותבת וקשורים לנושא הפרויקט, מקבלים hashtag, #stLead, שבשלב זה מאפשר לי לקבל את כל הטוויטים הרלוונטיים בלחיצת כפתור. בשלב מאוחר יותר – אני מצפה שהוא יהפוך לשימושי גם עבור אחרים. שימוש אפשרי, לדוגמא, הוא לקבל את עדכוני ה – RSS שרלוונטיים לנושא הפרויקט שלי.

בינתיים לא הצלחתי למצוא שיטה לשמור את כל התגובות – הן מאוד מעניינות וישפיעו על הרבה על העבודה שאני עושה. חלקן בטוויטר, אחרות בפייסבוק, יש גם במייל ואפילו במסדרון במשרד. בצר לי, אני עושה שימוש באקסל, עבור ריכוז התגובות. אני אחשוב על שיטה שבה אוכל לרכז אותן, תוך כדי שיתופן עם העולם ואינטגרציה בינן לבין ה – social bookmarking וה – twitter hashtag.

אנשים רבים שאני מכירה משקיעים הרבה(!) מאוד זמן בבניית וטיפוח הנוכחות שלהם ברשת. לי יש בעיקר רגשות אשם על כך שיכולתי הרבה יותר, אך אני לא מספיקה (למרות שלדעת חברי הלא מקוונים – אני מאוד שם). האמת, כהרגלה, נמצאת היכן שהוא באמצע.

האם כל אלו שמשקיעים את מיטב זמנם ביצירת הנוכחות הזו בכלי המדיה החברתית בוחנים האם מידת ההשקה מוצדקת, כפי שבוחנים כל השקעה – מה החזר ההשקעה (ROI)?
בדרך כלל – ממש לא. כולם שם ונראה כי זה הדבר הנכון.

נכון? בטוח. כמה צריך להשקיע? ממש לא ברור.

טען היום עופר ברייר, במהלך שיעור שעסק במיתוג, כי ההשקעה צריכה להתפזר באופן הבא: 20% נוכחות ברשת ו – 80% בניית קשרים (ולא מדובר בבקשת חברות ב – facebook) בעולם הלא וירטואלי.

אני מסתובבת עם תחושה שהוא נתן הערכת חסר לנוכחות ברשת ולכן ניסיתי לחפש מקורות שעוסקים בהחזר השקעה על מדיה חברתית, כך שאוכל לבסס את הפוסט הזה על עובדות ולא על תחושות.

רציתי להתמקד בבדיקת החזר ההשקעה במדיה חברתית של אנשים המשקיעים בנוכחות ברשת ולא של עסקים.
המידע שהצלחתי למצוא היה דל מאוד ונוגע בעיקר לעסקים.

Jason Falls טוען כי אין כל דרך למדוד החזר השקעה על מדיה חברתית. וכמוהו נשמעות טענות רבות ברשת.
דעה זו מעידה על חוסר בשלות בנושא.
אנשים ועסקים שמשקיעים במדיה חברתית חייבים לדעת מה יוצא להם מזה, אחרת ההשקעה האיכותית תלך ותקטן.
יש היום נסיונות להגדיר מדידת ROI במדיה חברתית. נסיונות אלו כבר לוקחים בחשבון שעסקים המחפשים החזר השקעה מדברים במונחים של כסף ולא במונחים יחסיים (יותר קוראים בבלוג שלי / יותר עוקבים אחרי בטוויטר).

אני מקווה מאוד שהשנה הנוכחית תהיה שנת מפנה ביחס הרציני למדיה החברתית.
דרך מצויינת לבדוק את רצינות היחס היא התפתחות מדדי החזר השקעה. אם החזר ההשקעה במדיה חברתית יוותר בגדר buzzword – הדרך עוד ארוכה.

משום מה נטפלים למנכ"לים. מצפים מהם לעדכן בטוויטר, להיות בעלי חשבונות ברשת חברתית ובנוסף גם לכתוב בלוג. על הדרך, הם אולי יצליחו לנהל חברה.

UBERCEO ערכו סקר וטוענים שלא הופתעו לגלות עד כמה דלה הנוכחות של המנכ"לים במדיה החברתית.

גם אני לא מופתעת, אך גם לא מצפה.
אני מצפה לכך שחברות יעשו שימוש במדיה החברתית. למחלקות השיווק, האינטרנט, הדוברות – צריכים להיות יועצים טובים שיעזרו להן למצב את עצמן בעזרת הכלים החברתיים (וכן - להבין איך לתקשר ואיזה מידע ניתן לדלות).

באשר למנכ"ל – אם הוא אחד שמתחבר – ברוך הבא בצל קורתנו. ואם לא – תדאג שיהיו סביבך היוצעים הנכונים – אבל שלא יכתבו בשמך. שיגרמו למחלקות הרלוונטיות לעשות את העבודה.

ואם אתה מנכ"ל (או בכיר אחר) שמחליט לצייץ בעצמו – הייתי מאמצת את העצה של Laura Fitton – תהיו כנים, מעניינים ולא אנוכיים. שזה אומר – אל תשלחו טוויטים שמפנים רק אל האתר של החברה שלכם, תיזמו נושאים ותענו לאחרים ומדי פעם תכניסו גם דברים אישיים וצבע.
בניגוד לטוויטר של חברה, שיכול להראות הרבה יותר דומה לערוץ ה – RSS שלה ואין ממנו ציפיה למגע האישי.

וחשוב לזכור – רוב המנכ"לים הם לא וורן באפט שיכול להרשות לעצמו אלפי עוקבים ואף לא ציוץ אחד.